בנה בן ה-15 של שרית שפיץ כבר מחפש את האופנוע הראשון עליו ורכוב לכשיוציא רשיון.. כל אמא אחרת הייתה מפחדת מהיום הזה אבל שרית שפיץ, תושבת העיר בת ה-45 דווקא לא חוששת וזאת כי היא יודעת בדיוק כמה כלי התחבורה הזה יכול לתרום בחיים.
שפיץ ועוד תושבות רעננה חגגו בתחילת החודש את יום הרוכבת הבינלאומי, שצוין באירועים ברחבי העולם. בארץ הוא צוין באירוע רכיבה של מעל כ-100 רוכבות שהגיעו לפארק רעננה כדי לחגוג ברכיבה משותפת ולאחר מכן לבלות בהפנינג משותף עם משפחותיהן.
שפיץ, גדלה ברעננה ורוכבת על אופנוע כבד מגיל 20. “יום הרוכבת זה יום בינלאומי, בכל מדינה בעולם עושים ב-6 למאי פעילות של יום הרוכבת. הרעיון הוא לאגד הרבה רוכבות שביום יום לא נפגשות ואז לעשות טיול של שעתיים. ביום הרוכבת האחרון נסענו בשיירה של 100 אופנועים ו-15 מרשליות שמובילות את הקבוצה. במהלך הטיול עשינו עצירת קפה ובסופו של דבר סיימנו את הטיול בפארק רעננה שם נערך הפנינג של כל הרוכבות עם מוזיקה ועם הגרלה של כל מיני דברים שחברות שמסבסדות את האירוע תרמו. האירוע האחרון התקיים זו השנה ה-11 ברעננה והפארק תמיד היה האטרקציה והמקום שאליו מגיעים בסוף”.
שפיץ מגיעה ממשפחה של אופנוענים. לה ולבעלה יש שלושה בנים כאשר הגדול בן ה-15, כאמור, כבר מתחיל לחפש את האופנוע הראשון שלו. “גם הורי ואחי וגם בעלי רוכבים. בהתחלה אופנוע היה כלי רכב, לאט לאט גדלנו בנפחים. באיזשהו שלב קיבלתי אוטו מהעבודה אז הפסקתי לרכב למשך כעשר שנים ולפני חמש שנים חזרתי לאופנוע. אני רוכבת על אופנוע סופר ספורט כבד. בדרך כלל אנחנו עושים טיולים בשבתות, אבל לפעמים ובגלל הפקקים אני נוסעת לעבודה עם האופנוע”.
שפיץ מספרת שלמעט יום הרוכבת, חבורת הרוכבות נפגשת למספר אירועים כאלה בשנה. “לאחרונה נסענו לסוף שבוע של אופנוענים באילת”, היא מספרת, “זו הייתה רכיבה של כ- 500 אופנועים מכל הארץ לאילת. בכל סוף שבוע יש קבוצה שמתארגנת ואנחנו מצטרפים כל פעם לקבוצה אחרת. הקבוצות משתנות אחת לשנה שנתיים כי בדרך נופלים אנשים, או שמוכרים את האופנועים, או שעושים תאונה ולא עולים על האופנוע יותר. זה משתנה אבל בסך הכל זו קהילה די קטנה שכולם מכירים בה את כולם”.
לדבריה של שפיץ קהילת הרוכבות הולכת וגדלה ובכל שנה מתווספות עוד ועוד נשים שרוכבות על אופנועים כבדים. “זו קהילה שגדלה, לא בקצב מהיר אבל היא גדלה”, אומרת שפיץ, “בשנים האחרונות יש הרבה יותר רוכבות מפעם. אם פעם היו הרבה יותר רוכבות על טוסטוסים אז היום יש הרבה יותר רוכבות על אופנועים כבדים וזה נחמד לראות. יום הרוכבת זו דרך נהדרת להכיר רוכבות נוספות. יש גם התפתחות של ציוד רכיבה לנשים, שהוא קצת יותר בעייתי למצוא כי רוב ציוד הרכיבה הוא גברי מאוד. למשל למצוא מעיל בגזרה נשית היה פעם הרבה יותר קשה למצוא והיום יותר קל ומתחילים להביא דגמים מחו”ל ויש מכנסיים מעוצבות שנראות כמו ג’ינס לכל דבר. יש כפפות של נשים, וקסדות של נשים. אמא שלי בת ה-69 שנוסעת גם על אופנוע כבד, נוסעת תמיד עם קסדה ורודה עם בובת בראץ’ על הגב”.
מה הנסיעה על האופנוע גורמת לך להרגיש?
“רכיבה מצד אחד משחררת מאוד ומצד שני מפקסת מאוד. רכיבה על אופנוע היא לא כמו נהיגה ברכב. זה לא לשבת בתוך קופסת פח, לשמוע מוזיקה ולהיתקע בפקקים. הנסיעה בכביש הופכת להיות יותר מקצועית, משהו ששמים לב אליו. אמנם זה יותר מסוכן מאוטו, בסטטיסטיקה של תאונות אי אפשר להתחמק מזה אבל אני חושבת שזה הרבה יותר כיף. אנשים שרוכבים על אופנועים יותר מודעים לכביש”.
את לא מפחדת שהבן שלך בן ה-15 חושב כבר על האופנוע הראשון שלו?
“אני אישית לא, למרות ששמעתי על המון רוכבים שהילדים שלהם מגיעים לגיל הזה והם לא מרשים להם. אני אומרת, אם אני מרשה לעצמי, לילדים שלי גם מותר. אבל כל העניין של רכיבה על אופנוע זה לא סתם לעלות על אופנוע אחרי שעשית רישיון. יש המון קורסים של נהיגה נכונה והגישה שלי היא, שאם הילד שלי ירצה לנסוע על אופנוע אז אני אדאג שהוא יהיה מאובזר כמו שצריך וגם יעשה את קורסי האימונים. השאלה שנשארה היא רק על איזה אופנוע להעלות אותו”.
להרבה מקבוצות הרכיבה בארץ יש רוב גברי, את חושבת שזה ישתנה?
“זה נכון, בדרך כלל כשאני יוצאת לטיול אופנועים אני בדרך כלל הבחורה היחידה. האמת שאני די רגילה לזה, גם בעבודה שלי אני בסביבה בעיקר גברית. אני מאוד מתלהבת כשמגיעה עוד בחורה. בדרך כלל הבחורות שמגיעות הן מורכבות על אופנוע ולא רוכבות, אז כשמגיעה מישהי והיא רוכבת מבחינתי זה וואו. אני חושבת שאחד הסטריאוטיפים הבעייתיים של רוכבות זה שכולם בטוחים שאם היא רוכבת אז היא לסבית, זה החיבור המידי. יש הרבה התפעלות וסקרנות כשאני אומרת שאני נשואה ויש לי ילדים. בדרך כלל רוכבות הן הרבה יותר רגועות, יש להן הרבה פחות אגו והרבה פחות רצון להשוויץ. וזה בדרך כלל מה שקורה כשגברים רוכבים ביחד. יש ברכיבה על אופנועים את המושג של כמה טוב אתה רוכב. מי שרוכב טוב אז ההתייחסות אליו היא אחרת לגמרי ומי שרוכב לא טוב מקבל את התגובות בהתאם”.
מה זה רוכב טוב?
“בדרך כלל כשרוכבים בקבוצה יש אלמנט נוסף מעבר למכוניות מסביב והוא ההתנהלות של החבורה בתוך הקבוצה. יש כללים מסוימים של רכיבה בקבוצה, לדוגמא שלא עוקפים מימין בתוך הקבוצה אף פעם. בלי בלימות חירום כי יכול להיות שמישהו נמצא מאחורייך. עוד אלמנט של רכיבה נכונה וטובה הוא רכיבה טכנית של לקחת סיבובים, יש צורה לקחת סיבוב, אז מסתכלים אחד על השני לראות איך הרוכב לוקח את הסיבוב”.
רות מרשל צילום עזרא לוי
עוד רוכבת רעננית היא רות מרשל (45) שרוכבת על אופנוע כבד מגיל 20. למרשל יש שלושה ילדים ובעל שרוכב על אופנוע בעצמו. “כשרציתי להוציא רישיון על אופנוע המשפחה לא הסכימה והייתי צריכה לעשות את זה באופן עצמאי”, מספרת מרשל, “בפעם הראשונה שהגעתי לבית הורי עם אופנוע אמא שלי הייתה בשוק. הקטע הוא שאני עכשיו בדילמה הזאת כי הבת שלי בת ה-16 וחצי רוצה להוציא רישיון על אופנוע וזה קצת מפחיד אותי. מפחיד אותי בעיקר כל הלחץ החברתי, שלא תעשה שטויות או שיגרמו לה לנסוע בדרך כזו או אחרת. כשאני הייתי צעירה לא חשבתי על זה, לא הבנתי את החששות של אמא שלי והיום אני מבינה”.
מרשל מספרת כי למרות שעברה תאונה שגרמה לה להפסיק לרכב לכמה שנים היא חושבת שחווית הרכיבה נותנת לה משהו ששום דבר אחר לא יכול לתת. “הרכיבה היא מדהימה”, אומרת מרשל, “אני חזרתי לרכב על אופנועים כבדים לפני שנה וחצי. הייתה לי תאונת דרכים עם האופנוע, רכב נכנס בי מאחורה ושיטח אותי בצומת, אז נמנעתי מלעלות על אופנוע וקניתי אוטו. אמרתי לבעלי עזוב אותי מהאופנוע תן לי את האוטו, יש לי שלושה ילדים ויותר מידי מה להפסיד. במשך המון שנים לא רכבתי ולפני שנה וחצי בעלי לקח אותי להפנינג של חברת האופנועים “”KTM, הוא שאל אותי אם אני רוצה אופנוע, ואמרתי ‘בסדר’, ובאמת קנינו אופנוע. בהתחלה כשרכבתי עליו אמרתי 'יו מה עשיתי? אני על הכביש ואם אני נופלת הלך עלי'. אבל המחיר היה שווה את זה, החופש, האדרנלין זה מעבר לכלי תחבורה. אומרים שזה מסוכן, כל החברות שלי שרואות אותי אומרות שאני לא נורמלית ומשוגעת”.
כשאת מכירה אנשים חדשים הם מופתעים מכך שאת רוכבת?
“אנשים מופתעים. הם נדהמים קצת ומתפלאים, זה בעיקר הערכה. זה עולם גברי ובגלל זה יש את יום הרוכבת. זה לא רק בתחום של רכיבה זה בכל תחום. למה יש העצמה נשית? כי אנחנו לא מקבלות את זה כמובן מאליו ואנחנו צריכות כל הזמן לעבוד על זה. הרבה אנשים שואלים אותי איך אני יוצאת לטיול כשאני אישה אחת עם 25 גברים, אבל הם אחלה ויש לנו מכנה משותף, את האהבה לרכיבה”.
איך הילדים שלך מסתדרים עם זה שאת רוכבת?
“הם מתים על זה, אנחנו לוקחים אותם לפעמים בבוקר לבית הספר עם האופנוע והם אוהבים את זה מאוד, אנחנו שואלים אותם בבוקר עם איזה אופנוע הם רוצים לנסוע והם אומרים ‘של אמא’. אין ספק שזה מפחיד ושיש סיכון בלרכוב אבל עם כל הסיכון הזה יש גם כייף אדיר”.
