לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כותבת פזית בן ברוך מרקס מכתב מרגש לאחיה ארז ארנסט בן ברוך ז"ל, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים במחסום ארז ברצועת עזה, במאי 1994.
לאחי ארז
רציתי לדבר איתך, אבל אני נאלצת לכתוב מכתב. מתברר שכאשר מתים כבר לא ניתן לשוחח פנים מול פנים, אולי בעצם גם לא קוראים, אבל זה כבר סיפור אחר.
במהלך השנים האחרונות, אמא כבר לא חשה כל כך טוב, היא מתמודדת עם הרבה מחלות, לאחרונה אפילו חשבה שהיא הולכת לפגוש אותך, לכן היא הכינה מכתבים לכולנו, לכל אחד מהאחים שלך ואליי, היא כתבה מכתבים גם לכל האחיינים שלך שהצטרפו למשפחה אחרי שנהרגת. אבל מכתב אחד היא לא כתבה. היא לא כתבה אלייך.
אז אני אכתוב את המכתב הזה:
ארז, שנה לפני שנהרגת ילדתי את שרון, כל כך התרגשת שסוף סוף תהיה דוד, בחדר הלידה נכנסת כל פעם מהדלת האחורית, לבדוק מה שלומי, לברר אם אני צריכה משהו, ברור שלא נתנו לך להיות בחדר לידה, אבל התעקשת כל פעם לנסות. כשילדתי דאגת יחד עם סימה אשתך לקרצף את החדר שלי, כדי שהכל יהיה מוכן לאחיינית הראשונה שלך. כשהגעתי הביתה רצת החוצה כשהמכנסיים שלך עוד מקופלים למעלה, כי רצית להיות הראשון שיכניס את שרון הביתה, דאגת גם שתצטלם איתך, כל יום דאגת לה מאז, נעליים קטנות קנית לה למרות שללכת היא לא הייתה צריכה, קנית לה צמיד (סליחה, העברתי אותו לאמא, כי מה בדיוק תינוקת אמורה לעשות עם צמיד?!). אפילו כששרון קיבלה חום, אתה זה שהקפיץ אותנו לבית חולים ולא הפסקת לבקר אותה כל יום, בכל הזדמנות אפילו פעמיים או שלוש ביום, רק שהיא תהיה בסדר. כל כך רצית להיות דוד שזוכרים אותו.
פזית בן ברוך מרקס
9 וחצי חודשים אחרי ששרון נולדה, נולדו לך תאומות, ליגל וליטל, אפילו אז הבאת את הבנות ששרון תראה אותן, רצית שהן יכירו מההתחלה, שהן תמיד יהיו יחד. החלום הזה נגמר ביום בו הגיעו אליי לעבודה לבשר לי את הבשורה המרה שנהרגת. זה היה כמו סיוט, חשבתי שעוד שניה אתעורר ואראה אותך, אבל הסיוט הזה הפך למציאות שבה בכל דבר שקורה, המשמעות של החיסרון שלך מורגשת, בכל פינה ורגע.
המפגש הראשון המוחשי שקרה היה כשאבא הזמין את כולנו לארוחת צהריים אצלו בשבת (דבר נדיר כי אבא היה דתי שלא רצה שניסע בשבת). התיישבנו כולנו, למרות שנוספו עוד אחיינים, השולחן היה מלא והתחושה הייתה שמישהו חסר, אז זה נחת, אתה היית חסר, הנוכחות שלך הייתה חסרה, החיוך שלך היה חסר, ההומור שלך היה חסר, הבדיחות והדאחקות היו חסרות.
זה היה לקבל סטירת לחי בלי צליל, כמו לראות סצנה בהילוך איטי ולהבין שאין לה סוף טוב.
ומאז זה ככה. זה לעשות אירוע של חתונה, בת מצווה, ברית, או אפילו ארוחת שישי ולקבל את העובדה שתמיד מסתובבים מלא אנשים בבית אבל חסר מישהו. שהשולחן מתפקע מאוכל, אבל הוא לא טעים, כי חסר את התבלין הזה. את הרגע הזה שאתה מתבל בצחוק שלך. קשה להסביר כמה אתה חסר.
אומרים שהזמן מרפא, אבל זה עדיין כואב. כל אזכור שלך מזקק את החוסר שלך בחיינו. הכי כואב שקצת מתחילים לשכוח, לשכוח את הזווית של החיוך שלך, לשכוח את הקול שלך (אנחנו משפחה שמדברת בקול רם ואיכשהו אותך אני כבר לא שומעת), לשכוח את הטעם של התבשיל שבישלת עבורנו ארבעה ימים לפני שנהרגת, לשכוח חלק ממך, שם זה באמת כואב.
אז ארז אחי, תדע שהכל בסדר עם כולנו, בערך, לא ממש, כי הכאב שאתה לא שם עושה אותנו קצת שבורים.
זה לא מכתב סגירה, כי יש לי עוד המון דברים לדבר איתך, אבל את זה אני כבר אומר לך כשניפגש.
שלך אחותך, פזית
# # #
סמל ארז ארנסט בן ברוך ז"ל, בן לברטה ורפאל בן ברוך, נולד ב-16.3.70 ברעננה. בסוף אפריל 1994 נקרא ארז לשירות מילואים. במהלכו, ביום שישי, י' בסיוון תשנ"ד (20.5.1994) , במחסום ארז בעזה, נהרג ארז מירי מחבלים. בן 24 היה בנופלו. השאיר אחריו אישה ושתי בנות תאומות בנות חודשיים, הורים, שלושה אחים – מאיר, שחר וחנן, ואחות – פזית.
