דוד מנוס, בן 62 מרעננה, הוא פטריוט אמיתי. הוא אב לחמישה ילדים, כשהקטן בן שש, שהתחיל השנה ללמוד בכיתה א’ והגדול בן 35 רס”ן שמשרת ברבנות הצבאית, בנוסף יש לו בן שמשרת כסרן בפיקוד העורף ובימים אלו נמצא במשלחת פיקוד העורף במקסיקו. הוא אוהב את המדינה וממשיך לעשות מילואים למרות גילו המבוגר. כיום הוא משרת בחטיבה 226 באוגדה 316 בפיקוד צפון, בתור נהג חפ”ק בפלוגה המסייעת ומאוהב בהוויה, בחבר’ה ובמ”פ. “לפני כשבועיים קיבלתי פניה מהיחידה להעריך את החתימה על המילואים”, הוא מספר, “השליש שואל אותי האם זה רלוונטי מבחינתי, אמרתי לו שיקפיא את השאלה ויחזור עלי בעוד 20 שנה ובינתיים אני ממשיך במילואים”.
דוד מנוס ביום גיוסו. צילום דובר צה"ל
מנוס התגייס לצבא באוגוסט 1973, חודשיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, לחטיבת השריון 401 והגיע עד לקילומטר ה-101 מקהיר. “במלחמת ששת הימים הייתי ילד בן 12 והתגוררנו בפרדס חנה, אני זוכר שראינו ושמענו את הפגזים, הטילים והמטוסים שחגו מעלינו וכבר אז שאלתי למה אני לא בצבא”, הוא מספר, “באוגוסט 73 התגייסתי ובאוקטובר פרצה המלחמה ועלתה השאלה מה עושים איתנו כטירונים. הטיסו אותי לקורס קשר מקוצר ביותר, במקום שלושה חודשים שבועיים ובמוצאי שבת העלו אותנו לרכבים ואחרי שמונה שעות, מצאתי את עצמי בקילומטר ה-101 איפה שישבו הכוחות של חטיבה 401. הצטרפתי לחטיבת השריון שישבה בקו הקדמי ביותר, עם אלוף אהרון יריב שהיה מפקד חיל המודיעין ואחרי הפסקת האש חצינו את התעלה לכיוון מזרח והתיישבנו בטסה, כעשרה קילומטר מזרחית לתעלת סואץ, שם ישבתי בכל תקופת הסדיר שלי. המח”ט שלי היה דן שומרון והיו לי חוויות יפות מתקופת הסדיר, כל בוקר היינו מתצפתים לכיוון מערב על הכוחות המצרים ועל ההתנהלות שלהם. אני זוכר תרגיל אחד שהסתיים ביום חמישי בערב. המג”ד של אחד הגדודים היה צריך להגיע דחוף הביתה וביקש מהנהג שלו לקחת אותו, הנהג היה מאוד עייף ואמר לו שהוא לא יכול לנהוג, בסוף הוא יצא לדרך וכצפוי הם עשו תאונת דרכים והנהג שהכרתי כל כך טוב פשוט נהרג. הוא שרד את המלחמה, אבל נהרג בדרך”.
דוד מנוס בשנת 1974. צילום דובר צה"ל
מנוס השתחרר מהשירות הסדיר בשנת 1976 ושובץ למילואים לאוגדה 380 שכעבור 20 שנות פעילות פורקה. לאחר הפירוק, עבר מנוס בין היחידות השונות עד שבאחד הסיפוחים הגיע לאוגדת עזה, ביישוב מורג. הוא שובץ כנהג מ”פ של חיליק אברג’יל, מפקד פלוגת מסייעת של הצנחנים, והתאהב בפלוגה, בחיילים ובמפקד. “חיליק היה אישיות בפני עצמו, מלח הארץ ובקשתי להיות חלק אורגני מהפלוגה ומאז ועד היום אני בפלוגה המסייעת של הגדוד”, הוא אומר, “אני בן 62 ומגיע למילואים ופוגש חבר’ה בין 21 ואני מסתכל על הילדים האלה והם מבחינתי גיבורים ואריות. במילואים הם מנסים להגיד לי לא לעשות את זה ואת זה ואני אומר להם שאני לא מוכן לוותר ואעשה כל מה שצריך, הם מבחינתי כמו הילדים שלי ואומרים לי שהם שואבים ממני כוחות ובפועל זה הפוך, אני זה ששואב מהם ומקבל כוחות.
איך אתה שומר על כושר לקראת המילואים?
“אני עושה ריצות ארבע פעמיים בשבוע של שמונה קילומטר וכל עוד יש לי כוח במותני אני לא אוותר ואמשיך ללכת למילואים ולהיות עם החברים האלה, הילדים האלה, שאני מרגיש שם כאילו זה הבית השני שלי”.
מהיכן המוטיבציה?
“זה בא מהמשפחה. אבי עלה מתימן בשנת 1949 וחצי שנה לאחר מכן הוא גויס לגולני. הוא היה במחלקת מרגמות ו היום הוא בן 103 שיהיה בריא, יש לו 12 נינים והוא מקור הגאווה שלנו. אנחנו משפחה מאוד אידיאליסטית ואוהבי מדינה וצבא. אנחנו אנשים דתיים וכאלה אנחנו דוגלים בתורה ובעבודה ולא חושבים שצריך להתנתק לא מזה ולא מזה ולא אוהבים את האנשים שלא מתגייסים לצבא” .
כמה פעמים בשנה אתה עושה מילואים?
“כל פעם שהיחידה מקבלת צו. זה יכול להיות פעמיים בשנה וגם חמש פעמיים בשנה. במלחמת לבנון השנייה קבלתי צו מילואים. התגייסנו ועלינו למחצבות בכפר גלעדי בשעות החשכה כשמסביב נחתו המון קטיושות. החניון לילה שלנו היה במחצבות ולמחרת בבוקר התחלנו להתחלק לשטחי כינוס והתארגנות. כ-20 חיילים ירדו לכיוון בית העלמין של כפר גלעדי, ליד האנדרטה של האריה השואג, המקום היה עמוס, היו הרבה צוותי תקשורת עולמית והחבר’ה שלנו התחילו להתארגן ופתאום נחתה קטיושה במרכז העיגול של החיילים ו-11 חיילים שלנו נהרגו במקום, חיילים שישנו ביחד ורגע לפני עוד ראינו אותנו”.
איך ממשיכים משם?
“זה היה מאוד לא פשוט, קבלנו את הידיעה וירדנו למטה”, הוא אומר ומתקשה להמשיך בשיחה, “קשה לי לחזור למראות שהיו במקום. אחד החיילים שנהרג, ראיתי אותו חצי שעה לפני ונפרדתי ממנו לשלום ואני רואה אותו שוכב על הרצפה ומתקשה לשכוח את המבט שלו, זה מחזה שלא עוזב אותי עד היום, מדובר בדברים שאתה לא שוכח ומלווים אותך לאורך השנים”.
דוד מנוס. צילום דובר צה"ל
מה מוביל אותך להמשיך לעשות מילואים?
“אני מרגיש שאני מקבל הרבה יותר מאשר תורם. גדלתי במשפחה שעלתה ארצה כי היא רצתה לעלות לארץ המובטחת, לשמור עליה, להקים אותה ולהגן עליה. כשאבי הגיע לארץ הדבר הראשון שההוא עשה זה לנסוע ממחנה העולים בראש העין לכותל. מבחינתי הארץ הזו היא אימא אדמה ואני מרגיש שאני ממשיך את הכיסופים שכל הדורות של אבותיי לא זכו להגיע לארץ המובטחת ואני מנחיל את זה גם לילדים שלי”.
ואכן הילדים שלך הלכו בעקבותיך.
“יונתן הבן הבכור שלי, נפצע קשה כשהוא היה ילד והיה בסכנת מוות. זה קטע לו את החלום להגיע ליחידה קרבית והיום הוא משרת ברבנות הצבאית, הוא מדריך ומנחה את החבר’ה הצעירים בזמן אסון וזיהוי חללים. מיכאל נמצא כיום במקסיקו עם משלחת החילוץ הישראלית. הוא התחיל בגבעתי ואז הייתה דרישה של קצינים בפיקוד העורף והיום הוא קצין אג”ם בגדוד תבור בפיקוד העורף וזוכה להרבה שבחים. יש לי גאווה משני הילדים שלי ואני מלא סיפוק שהם ממשיכים את המסורת”.
מנוס שנשוי לדינה הוא אב לשלושה ילדים גדולים מנישואים ראשונים, ועוד שניים מנישואיו השניים. “הבן הקטן שלי בן שש והבת בת תשע, שני הילדים שלי יותר קטנים מהנכדים שלי”, הוא אומר, “דינה האישה שאיתי, היא אישה מדהימה ואני מודה שיש לי אותה. היא כל הזמן מפרגנת לי ואומרת לי שכול עוד טוב לי ללכת ולעשות מילואים שאלך, למרות שהיא נשארת לבד עם שני הקטנטנים. אני תמיד אומר, שאם אני צריך לעשות מילואים גם עוד 20 שנה ואהיה לי את הכוחות אני אמשיך. כל עוד שאני בעל תרומה אף אחד לא יעצור אותי".
