את אלישע פלג (פוטשניק) הכירה עדי ברמן (67) בזמן שלמדו יחד באוניברסיטה. הוא ישב מאחוריה בשיעורים והיא חלמה על היום שהוא ייפרד מהחברה שהייתה לו אז. כשזה קרה ואלישע סוף סוף הציע לה לצאת איתו השניים התאהבו מיד ומאז לא נפרדו לשנייה. עד הרגע ההוא במלחמת יום כיפור. “שנינו היינו ילידי הארץ”, מספרת ברמן, “אני נולדתי בתל אביב ואלישע נולד בשנת 1948 בפתח תקווה והכרנו באוניברסיטת בר- אילן. אני למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד ופסיכולוגיה והוא למד מדעי מדינה וקרמינולוגיה כשהיה לנו קורס משותף ומשעמם שהיינו חייבים לקחת בשם פסיכולוגיה חברתית. הוא היה גבר חתיך בעל קול בס רועם שאי אפשר להתעלם מנוכחותו ובזמן הלימודים הייתה לו בכלל חברה. הוא וחבר שלו ישבו שורה מאחורי ובאחד הימים היה מבחן והוא שאל אותי איך הלך לי, אמרתי לו שנכשלתי והוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי להתכונן למועד ב’ ובאותה נשימה הציע לי לצאת איתו, אני שמחתי שכבר אין לו חברה, והוא הוציא שני כרטיסים לקרקס וזהו, ככה התחלנו לצאת ומאותו יום לא נפרדנו. יצאנו במשך תשעה חודשים ונישאנו באפריל 1972. הוא לא הציע לי נישואים אלא פשוט התחיל לדבר ב”אנחנו” ועד היום אני מחכה לטבעת האירוסין שלי”.
מימין: עדי ובעלה אלישע ביום חתונתם, אלישע פלג ז"ל
בשנה שלפני מלחמת יום כיפור אלישע ועדי למדו ועבדו, אלישע עבד בהנהלת חשבונות ועדי עבדה כפקידה במשרד העבודה. חצי שנה לאחר נישואיהם פרצה המלחמה ואלישע, ששירת בגדוד 113, נהרג כשהשתתף בקרבות הבלימה על גשר הפירדאן בתפקיד של מפקד טנק. בשעת הסתערות הגדוד על הפירדאן, נהרגו 32 חיילים ו-18 טנקים הושמדו וביניהם גם הטנק של אלישע. “כשפרצה המלחמה היינו אצל אמא של אלישע”, מספרת עדי, “הוא היה יתום מאב והיה לו אח נוסף, וצמנו. אלישע סיפר שבבית הכנסת מישהו עבר והודיע שפרצה מלחמה ובאמת כששבנו הביתה חיכה לו צו 8. אני ממש התנגדתי שהוא ילך למלחמה אבל זה היה חשוב לו וככה הוא חבר לגדוד שלו, גדוד 113, שנמחק כמעט כולו במלחמה ולא נשאר מאלישע כלום. את כל זה אני יודעת בדיעבד , בפועל לקח לי כמה חודשים טובים של תחקיר עיתונאי של ממש כדי להבין מה בכלל עלה בגורלו”.
כשמונה חודשים חיה עדי בחוסר וודאות לגבי גורל בעלה. היא הסתובבה עם התמונה שלו ועברה בין פצועים כדי לברר אם מישהו יודע מה קרה לו. “חייתי בחוסר וודאות וניהלתי מרדף אחרי פיסות מידע שיובילו אותי אליו כשאני מסתובבת עם תמונה שלו. אחרי שלא שמעתי מה קורה איתו הלכתי לקצין העיר וניסיתי לדעת מה עלה בגורלו כשלאמא שלו הייתה תחושת בטן שהוא איננו. אני הייתי צעירונת וחייתי בגן עדן של טיפשים. ביררתי עם מפקד הגדוד, אסף יגורי, אם היו שבויים נוספים ממה שפרסמו והוא אמר שלא ונתן לי להבין שמי שלא נפצע ולא שמעו ממנו אז הוא איננו”.
“התחלתי לקנא בנשים שהיה להן קבר לעלות אליו”
משלא מצאה מידע על גורלו של אלישע, נעזרה עדי בבוס שלה שלקח אותה לקצין העיר בפעם השנייה. “בעבודה ראו שאני חסרת אונים, הייתי צעירה שלא ידעה לשאול את השאלות הנכונות. אז הגענו שוב לקצין העיר שאמר לי בחוסר טאקט שאולי אלישע נמצא עם מישהי אחרת ובגלל זה אני לא מוצאת אותו. אני הייתי בהלם מהתשובה הזו. עניתי לו בתמימותי שאנחנו נשואים טריים ואוהבים ושאין לו סיבה לכך. אחר כך חברה מהעבודה השיגה לי שמות של פצועים מימי המלחמה הראשונים, אני זוכרת שהגעתי לבית חולים בלינסון עם התמונה שלו ואחד הפצועים זכר שראה אותו עולה על נושאת טנקים אבל הוא לא יודע מה עלה בגורלו. בהמשך הגעתי גם לבית הבראה של פצועי יום כיפור באשקלון וניגשתי אליהם עם תמונה ואחד הפצועים נכנס להלם כי זכר שראה אותו והרופא סילק אותי כי פחד שאני פוגעת בהחלמת החולים. במקביל אני כל הזמן שומעת שמועות שמהגדוד שלו לא נותר איש אבל עדיין נאחזת בתקווה שאולי הוא שבוי או פצוע. הגעתי למצב שממש התחלתי לקנא בנשים שיש להן קבר לעלות אליו. כמה חודשים לאחר מכן ביקשו ממני את מברשת השיניים והשיער שלו ומרופא השיניים ביקשו כל מיני פרטים כי כנראה כבר מצאו את הגופה שלו, מה שנותר ממנה, אבל את ההודעה הרשמית על מותו קיבלתי רק ביום העצמאות 1974 וכעבור כמה ימים הוא הובא לקבורה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בדיעבד הבנתי שהייתה בעיה לאתר אותו, היה כזה בלאגן שחיילים רבים גויסו אבל לא תועדו דרך השלישות. ובאמת כמה שבועות לאחר היעדרותו של אלישע אחד החבר’ה שלנו שהיה בעל תפקיד בכיר בשלישות דאג לחייל אותו ולתת לו מספר אישי ככה שהוא חויל כשכבר לא היה בין החיים. מלחמה מבולגנת, מיותרת ומלאת הרוגים”.
“ברחתי לאמריקה כדי להתנתק מהתואר אלמנה”
לאחר ההודעה הרשמית על מותו של אלישע עדי הפכה אלמנה וכל עולמה חרב עליה. היא עזבה את הדירה המשותפת שלהם וחזרה לבית הוריה בגבעתיים. “ההורים שלי, יהודית ומאיר פינפר ז”ל, היו ניצולי שואה שאיבדו את המשפחה שלהם והם אלו שתמכו וחיזקו אותי בתקופה הנוראה ההיא”, היא מספרת, “לאמא שלי היה מאוד קשה עם האובדן של אלישע כי עבורה הוא היה הבן הבכור אחרי שתי בנות. היא מאוד אהבה אותו והייתה קשורה אליו ונפטרה שנתיים אחריו. לדעתי בגלל שיברון לב. מעבר לכאב שלה הייתי צריכה להתמודד עם הכאב שלי. התגעגעתי אליו כל כך, הוא פינק אותי והתייחס אלי כמו נסיכה של ממש, עזר לי בכל דבר בבית ובלימודים ובאמת שהינו כמו זוג יונים טרי מאוהבים עד הגג. אחד הזיכרונות שלי ממנו היה שבאנו למסיבה מחופשים כמו ליצנים ולא זיהו אותנו עד שהוא פתח את הפה עם קול הבס שלו וזו באמת הייתה אחת המסיבות הנפלאות בחיי. כל הזיכרונות והכאב הציפו אותי וגם התואר הזה של האלמנה הציק לי. בכל מקום הייתי האלמנה, זה היה הטייטל שלי והוא כיבה אותי. באותה התקופה בישראל אלמנה היה כמו אות קין, משהו שצריך לברוח ממנו, אנשים פחדו ממך ולא ידעו איך לעכל את זה והרבה אנשים התרחקו ממני. כל הזמן היו מביטים בי ברחמים וזה לא התאים לי בכלל כי למרות כל הכאב אני אדם שמח ואופטימי והחלטתי לברוח מהשכול, אז ברחתי לשלוש שנים לקרובי משפחה שגרו בארה”ב ועשיתי תואר שני בחינוך מיוחד באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. המוות של אלישע ביגר אותי מאוד והפכתי מילדה מפונקת שאפילו לא יודעת לפתוח חשבון בנק לאישה חזקה ועצמאית”.
בארה”ב התחילה עדי לצאת עם גבר חדש. “הכרתי אותו באוניברסיטה ואחרי חצי שנה עברנו לגור ביחד למשך שנתיים כשהוא למד ארכיטקטורה”, היא נזכרת, “הבעיה הייתה שאני כבר סיימתי את הלימודים שלי, חזרתי לארץ והקשר לא החזיק מעמד. בארץ יצאתי עם עוד כמה גברים ואז הכרתי את נוויל,רואה חשבון במקצועו, אהבתי הגדולה עד היום. נוויל נולד בדרום אפריקה והכרנו דרך מכרים משותפים ששידכו בינינו. נוויל התקשר אלי ושאל מתי אפשר להיפגש וככה התחלנו לצאת. אחר כך טסתי לדרום אפריקה כדי להיות איתו, בילינו שבוע יחד והיה מדהים ואני ידעתי שזה זה. הוא עבר לארה”ב כי הוא היה שחקן הוקי שדה והוזמן לאמן שם קבוצת הוקי מקומית עד שבסוף הוא עלה לארץ סופית ביחד עם הוריו ואני הצעתי לו נישואין. אמרתי לו שאין טעם שהוא ישכור דירה לבדו אם הוא רציני בקשר שלנו, והוא אמר לי עד כמה הוא רציני, וככה הצעתי לו חתונה ובאפריל 1982 התחתנו. עם נוויל התחתנתי לאחר תשעה חודשי הכרות וגם עם אלישע התחתנתי לאחר תשעה חודשים. כנראה שתשע זה המספר שלי”.
הסודות של אלישע
בשנת 1987 עברו עדי ונוויל להתגורר ברעננה יחד עם שני ילדיהם. עדי עשתה תואר שני בחינוך לליקויי שמיעה ועבדה בתחום בבתי ספר ובגנים עד שלפני עשר שנים יצאה לפנסיה. נוויל (70) עובד כרואה חשבון וכמנהל עסקי של בית הספר האמריקאי באבן יהודה. “בפנסיה אני מתנדבת במשרד הביטחון באגף להנצחה משפחות שכולות ונמצאת בוועד המנהל של ארגון אלמנות ויתומי צה”ל. אחרי שנישאתי לנוויל הפסקתי ללכת לקבר של אלישע. מדי יום זיכרון אני מדליקה נר זיכרון, מדברת איתו ומספרת לו מה עשיתי בחיים שלי מאז מותו אבל באמת שאני מנהלת חיים אחרים ומלאים שנוצרו לאחר מותו של אלישע אבל למרות הכל יש לי כמה שאלות שנותרו ללא מענה”.
אחת השאלות שלדברי עדי נשארו ללא מענה היא במה באמת עבד אלישע. בתקופת היכרותם הקצרה היא לא הכירה את עולמו המקצועי ולא ידעה שבסיום השירות הסדיר הוא עבד במשרד הביטחון ולאחר מכן במשרד ראש הממשלה. “שמעתי שהוא היה בשב”כ ולאחר מכן במוסד וששימש בתפקידים סודיים והייתי בהלם”, היא מספרת, “אלו פרטים שהוא הסתיר ממני או שלא הספיק לספר לי. לא הספקנו לחשוף ולקלף סודות מהעבר כי היינו עסוקים בהתאהבות. הרבה פרטים עליו נותרו עלומים והייתי מתה לקבל מענה. למשל, הוא היה בקורס קצינים בצבא ולא סיים אותו וכתב שלא סיים אותו שלא באשמתו ומעולם לא סיפר לי מה קרה שם, אולי יום אחד אגלה למה הוא לא סיים. שמעתי גם שהוא היה מועמד לקבל צל”ש כי הציל חייל במלחמת ההתשה אבל במותו נותרו סימני שאלה רבים שמעולם לא אקבל עליהם תשובה”.
“קבוצת תמיכה לאלמנות היא התרופה לכאב ולרגשות”
בשנת 2009 , כשהיא כבר נשואה בשנית הגיעה עדי בפעם הראשונה לקבוצת תמיכה לאלמנות, זאת על מנת לנסות ולהוציא את הכאב שצברה במשך כל השנים. “כל הזמן הייתי בטוחה שהכל בסדר. הייתי מנהלת שיחות עם עצמי ומרגיעה לבד את הכאב מתוך אמירה של אם ההורים שלי ששרדו את השואה מסוגלים להתגבר על הכאב אז גם אני אמורה. אמא שלי התנגדה שאקח חלק בקבוצה כי היא הייתה מדור שלא מדבר ומסתיר, היא מעולם לא דיברה על השואה. אבל אני צברתי המון, אלישע מת ונותרתי לבד כשסביבי כולם מתחתנים ומביאים ילדים. אז נכון שיש לי אהבה ובן זוג וילדים ומשפחה אבל עדיין תמיד תלווה אותי תחושת ה’אילו’ מה היה קורה אם אלישע היה חי, במה היה עוסק ומה היה קורה איתי, האם הייתי אותה עדי? וזו גם התמודדות מול הילדים שלי ושל נוויל. יום אחד הילדים באו אלי עם אלבום תמונות של אלישע ושאלו אותי אם נוויל הוא לא אבא שלהם כי הם ראו תמונות החתונה שלי ושל אלישע. הם מבינים שהיו לי חיים קודם ולא ניתן לקבור אותם כי זה חלק ממני חלק מההיסטוריה שלי שמלווה אותי תמיד”.
במסגרת התנדבותה בארגון לאלמנות ויתומי צה”ל עדי שומרת על קשר ישיר עם אלמנות, תומכת בהן ומקשיבה למכאוביהן והיום היא אומרת בפה מלא שקבוצות תמיכה הן שמקלות על השכול שכנראה לא יעבור לעולם. “קבוצת תמיכה לאלמנות היא התרופה לכאב ולרגשות. את מוקפת באהבה ותמיכה מקבוצה של אלמנות שיבינו בדיוק את המקום והכאב שלך. זה נכון שצריך להמשיך ולחיות כי אני מלאת שמחה ואהבה אבל עדיין חשוב להתייחס לכאב על העבר שמלווה אותי כל הזמן. ולמרות הכל אני גאה במקום שלי כיום, אני חתך של ארץ ישראל היפה, אלמנה, נשואה שנית לעולה חדש מדרום אפריקה בת לניצולי שואה, אמא לילד עם מחלת קרון שהתנדב לצה”ל ומאמינה שבסוף אופטימיות ואהבה הם התרופה הכי טובה לאובדן”.
