ביום רביעי שעבר, כאשר שיחקה קבוצת הנוער של הפועל “רועי” רעננה נגד הפועל ראשון לציון וזכתה בגביע המדינה, ישבה בקהל רות דומב ומחתה דמעה של התרגשות. דומב היא אמו של רועי שעל שמו נקראת הקבוצה. רועי ז”ל היה שחקן מוביל בקבוצת הנוער של הפועל רעננה עד שנפל במארב בלבנון בשנת 1990. מאז שרועי נהרג דומב נמצאת בקשר עם חבריו לקבוצה בעבר ועם מנהלי הקבוצה כיום. “רועי מאוד אהב לשחק כדורגל”, היא מספרת, “הוא שיחק בקבוצת הנוער של הפועל רעננה והיה מסור אליה לחלוטין. רועי היה כל כולו בתוך הכדורגל, הוא אכל ונשם כדורגל. החברים ששיחקו איתו גדלו איתו מגיל קטן עוד כשלמדו בבית הספר היסודי מגד. הם היו כל הזמן ביחד. כל החבורה הזאת הייתה נוסעת כל שבת למשחקים, אם זה היה קרוב הייתי באה לראות ואם זה היה רחוק היינו עושים תורנות. הכבוד הכי גדול היה כשרועי היה היחידי מרעננה שהתקבל להיות שוער בנבחרת ישראל בנוער, עד היום אף אחד מרעננה לא התקבל לנבחרת”.
דומב מספרת שלאחר גיוסו של רועי ב-1988 הוא הפסיק לשחק באופן מקצועי אבל חלם לחזור למשחק המקצועי לאחר שחרורו. “חודשיים לפני שהוא נפל הוא הגיע לבקר בהפועל רעננה ואמר לאבי חסון, שהיה אז מאמן הקבוצה, שהשירות שלו נגמר עוד שלושה חודשים והוא רוצה לבוא ולהתחיל להתאמן מחדש. חסון אמר לו שאין בעיה רק שיגיע. חודש אחרי זה הוא נפל”.
רועי ששירת בפלח”ן גבעתי נהרג במהלך מארב בלבנון. “החסר של רועי גדול מאוד”, אומרת דומב, “עברו 27 שנה וזה כאילו קרה אתמול. רועי חי בתוכנו ולצידנו תמיד. בזמנו הייתה לנו פסיכולוגית שליוותה אותנו אחרי שרועי נפל. היא אמרה לנו דבר אחד: ‘הדרך מלאה חתחתים, מפה ועד הודעה חדשה, אבל תשימו לב שבסוף הדרך יש אור. הוא אמנם אור שונה אבל גם שם יש חיים’. זה המוטו שניהל אותי ואת בעלי לאורך כל השנים”.
רועי דומב ז״ל צילום פרטי
דומב מספרת כי אחרי שרועי נפל, בקבוצת החברים שלו היו מקיימים משחקים לזכרו נגד קבוצת הנוער של הפועל רעננה. “בהתחלה הם היו משחקים לזכרו, אבל עם הזמן החברים התבגרו כל אחד פרש כנפיים למקום אחר ולא יכלו להמשיך כדי להנציח את רועי. אז החליטו בהנהלה לקרוא לקבוצה “הפועל רועי רעננה” ועד היום יש במועדון חדר לזכרו. הקבוצה הזו מלווה אותנו במשך כל השנים. במשך שנים הלכתי לכל המשחקים של הקבוצה אך לאחר שבעלי נפטר היה לי מאוד קשה ללכת. על קשר עם החברים ששיחקו איתו אני תמיד שומרת ובימי זיכרון וביום השנה לנפילתו הם מגיעים אלי הביתה”.
דומב אמנם כבר לא הולכת כמעט למשחקים אך לאחר שקיבלה טלפון ממנהל הקבוצה שהזמין אותה למשחק הגביע החליטה דומב להגיע. “לקראת המשחק התקשר אלי עמי ואזנה, שהוא המנהל המקצועי של הקבוצה, והזמין אותי ביחד עם החברים של רועי, הבת שלי עינת והנכדים. חבר מועצת העיר, חיים ברוידא, הגיע אלי, לקח אותי והחזיר אותי מהמשחק”.
איך הרגשת כשהפועל הניפה את הגביע?
“להיות במשחק היה מאוד מרגש בשבילי. התרגשתי מאוד בייחוד כשהשחקנים עלו למגרש. המשחק הציף אותי בזיכרונות ותחושת האדרנלין שהייתה לי לפני משחקים של רועי. אחרי הזכייה זה היה מאוד מרגש. אנחנו ישבנו ביציע אחד יחד עם החברים של רועי והבת שלי והנכדים. כל הזמן חשבתי שאם רועי היה פה והיה רואה שהקבוצה זכתה בגביע הוא היה מאושר. בסוף המשחק עמי ואזנה ניגש אלי ולקח אותי למגרש כדי שאעניק לשחקנים את הגביע ואניף אותו ביחד איתם. כל הקבוצה הזו יקרה מאוד לליבי והם הביאו לנו המון נחת”.
עמי ואזנה, מנהלה המקצועי של מחלקת הנוער בהפועל רעננה מספר כי ברגע שהם ידעו שהקבוצה עלתה לגמר הם הרימו טלפון לרות. “את רועי אני הכרתי באופן אישי כי הוא שיחק עם אחי הגדול”, אומר ואזנה, “אחיו הקטן של רועי שיחק איתי הרבה שנים ביחד. הקבוצה נקראת כבר המון שנים על שם רועי ויש לנו במועדון גם תמונה שלו. היה לנו מאוד חשוב שרות ומשפחתה יגיעו למשחק במיוחד לאירוע כזה חגיגי עם שידור ישיר. רצינו לתת לה את הבמה ואת הכבוד שיכולנו. היה מאוד מכובד, רותי מאוד התרגשה וזה חימם את הלב. אני בטוח שהיא סוחבת איתה כל הזמן עצב גדול, אז את הכמה רגעים הקטנים האלה של השמחה היה חשוב לנו לתת לה”.
דני קרת שהיה חלק מהחבורה של רועי בהפועל רעננה מספר כי עד היום החבורה שלהם שומרת על קשר קרוב והם מדברים על רועי בכל הזדמנות. “התחלנו לשחק כדורגל בהפועל רעננה בכיתה ג’”, מספר קרת, “שיחקנו בקבוצה עד גיל נוער. בעצם היינו קבוצת חברים שהבסיס שלה היה הפועל רעננה. רועי היה חבר מאוד טוב שלי, בלי קשר לכדורגל. אני יכול להגיד שהמוות של רועי איחד את החבורה שלנו יותר ואנחנו מבקרים ביחד את המשפחה. כמה שנים אחרי שרועי נהרג היינו מקיימים טורניר שנתי על שמו ביחד עם קבוצת הנוער. בגלל שהקבוצה עלתה לגמר האגודה החליטה לעשות אירוע שיכבד את המשפחה של רועי. זו פעם ראשונה בהיסטוריה של רעננה שבכלל קבוצת כדורגל מגיעה לגמר המדינה וגם מנצחת. זה אירוע שאף פעם לא היה. לראות את אמא של רועי מניפה את הגביע במשחק ברעננה היה מאוד מרגש”.
ערן רוזנבאום, ששיחק עם רועי בהפועל רעננה מספר שקבוצת הנוער בעבר לא דומה בכלל לקבוצה היום. “הקבוצה של הפועל רעננה הייתה כמו שרעננה הייתה פעם”, אומר רוזנבאום, “היא הייתה מושבה קטנה. יותר שכונה, הכל היה קטן ומשפחתי. שיחקנו במגרש ההסתדרות ובקושי היה בו דשא ולא היו פרוז’קטורים. היום רואים שכמו ההתפתחות של רעננה ככה גם ההתפתחות של הקבוצה. היום מחלקת הנוער של רעננה היא אחת הטובות בארץ. ישבתי במשחק הגביע בקהל, ראיתי את המשחק ושפשפתי את העיניים. אני מגיע מהפועל רעננה של לפני 30 שנה. היינו קבוצה קטנה ולא מוכרת ופתאום לראות את הנוער של הפועל רעננה זוכה בגביע, עם כל כך הרבה ילדים מסביב שבאים ומעודדים, היה מאוד מרגש בעיני. מעבר לזה, לראות שם את המשפחה של רועי, לראות את עמי וזאנה ששיחק איתי וגדל איתי והיום הוא מנהל שם, היה מרתק, כאילו הכל התחבר. זאת הייתה סגירת מעגל של מישהו שגדל בהפועל רעננה ופתאום מגיע לראות את הקבוצה שקרויה על שם חבר שלו זוכה בגביע המדינה לנוער, זה מאוד משמעותי מבחינתי”.
