תושבת העיר, מירה ליאונד ז”ל, הלכה השבוע לעולמה לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. מירה כתבה שנים רבות, גם בטור אישי בצומת השרון ובסוף שנות ה-90 הגישה תוכנית רדיו ב-99fm.
היא גדלה ברמת גן ולמדה בתיכון בליך. לרעננה היא הגיעה בגיל 23, בעקבות זאב, בעלה, רענני ותיק מילדות. השניים הולידו שני בנים, דור ואור. “זאת הייתה פריווילגיה אדירה להיות הבן שלה”, מספר הבן דור, “היא הייתה אישה טוטאלית, היא לא ידעה אף פעם לעשות חצי עבודה, לא באימהות, לא בבית, לא בכתיבה ולא בשום דבר. היא כתבה מגיל צעיר מאוד ולכן זה היה רק טבעי שהיא תגיע למקצוע הזה של כתיבה ועיתונות. מה שאפיין אותה היה זה שהיא נתנה למילה הכתובה כבוד של מלכים, מה שבעיתונות של ימינו, שהיא קצת עצלנית לפעמים, יש פחות. כל פסקה וכל משפט שלה היו מהונדסים ומחוברים אחד לשני. כל טור שלה היה פשוט מלאכת מחשבת אחת גדולה. היא הייתה כותבת על הכל, והיה לה אכפת מה קורה במדינה שלה, בעיר שלה, בתרבות שלה. מי שקרא את הטקסטים האלגנטיים שלה בעיתון הרגיש כאילו פיזרו עליהם אבקת קסמים שמשכה את הקורא פנימה למילים, ממש יכולת להרגיש את האותיות נוגעות בך. בתכנית הרדיו המאזינים שלה היו מתמסרים לקול המיוחד שלה ונסחפים למחוזות הנוסטלגיה והרומנטיקה שהיו תמיד הסביבה הטבעית שלה. היא הייתה נוסטלגית ורומנטית עד כאב, וכאב לא חסר לה לצערי. עבורנו כילדים זה הרגיש כאילו אמא החזיקה ביד שרביט קסמים בלתי נראה, כל דבר שהיא נגעה בו היה מסתדר. היא תמיד הייתה מצליחה לתקן הכל, היא הייתה נכנסת לחדר והכל היה מאיר. היא היתה אמא לביאה כמו באגדות, אהובה בצורה בלתי רגילה ונערצת".
המלחמה של מירה בסרטן נמשכה יותר מ-11 שנים ובשלוש שנים האחרונות היא הפכה לקשה יותר. “השנה האחרונה הייתה אכזרית וקשה מנשוא”, אומר דור, “הרופאים נדהמו בכל פעם מחדש כשאמא גייסה מחדש תעצומות נפש והחזיקה מעמד, תמיד בסטייל ותמיד עם פאסון. היא נשארה מרשימה ואצילית עד הרגע האחרון. אני תמיד אמרתי שאם הסרטן שתקף אותה היה יודע מהתחלה עם מי יש לו עסק הוא היה מוותר מראש. אני לא חושב שהוא תכנן כזה מאבק קשה ועיקש. במצבים האלה הפרידה היא ארוכה מאוד, כי כולם יודעים לאן זה הולך, העננה הזאת של המוות ריחפה לנו מעל הראש הרבה מאוד זמן. אבל לא משנה כמה אתה מתכונן אתה תמיד מרגיש שיש מילה שלא נאמרה ואיזה רגע שלא נחווה. תמיד היינו עם הפנים קדימה ונאחזנו בכל פיסה של תקווה. אני חושב שהיא עשתה את זה גם בשבילנו, אני לא יודע מי החזיק למי את היד, אנחנו לה או היא לנו. הנקודה הכי כואבת זה האובדן שלה לילדים שלנו ולנכדים שלה. היא רק התחילה לממש את עצמה כסבתא והיה לה קשר מיוחד עם בתי יעל, נכדתה הבכורה. זה הפספוס הכי גדול, כי אני יודע מה הבת שלי מפסידה”.
