לפני 10 שנים הוחלט להגדיל את ליגת העל ל-16 קבוצות ולשם כך הועלו באותה עונה 5 קבוצות מהליגה הלאומית. הפועל רעננה ניצלה את ההזדמנות ועלתה מהמקום החמישי כשהפכה כנראה לראשונה בתולדות הענף שעולה ליגה למרות יחס שערים שלילי. תוך עונה אחת בלבד חזרה ללאומית, אח"כ שוב עלתה ומאז היא חברת קבע בליגה הבכירה. בין הישרדות אחת למשניה היו על הדרך גם עליות היסטוריות לפלייאוף העליון, לחצי גמר גביע המדינה ולגמר גביע הטוטו.
דווקא בימי מקום אחרון אלו חשוב לזכור שזה היה העשור הטוב ביותר בתולדות מועדון הכדורגל הפועל רעננה. גם קבוצת הנוער התבססה בליגת העל ואפילו רשמה זכייה היסטורית בגביע המדינה. בשנתיים האחרונות השתלבו לא מעט שחקנים ממחלקת הנוער בהרכב ובסגל הרחב של הקבוצה הבוגרת ורק השבוע התבשרנו כי חלוץ הבית הצעיר, רועי לוי, חתם במועדון עד 2023.
נכון, כשההווה לא משהו, הרבה יותר נוח להיזרק אל זרועות העבר המלטף ואת הטבלה הלא מחמיאה תמיד אפשר לרמות עם סיפורים על השקעה בדור צעיר לטווח ארוך אבל הרי בסופו של דבר כולנו עבדים של 'תנו לי רק לשרוד בליגה עם 0:1 קטן ואחר כך נדבר על הדרך'. אין לי בעיה להשתעבד למשימות ה-0:1, רק תעשו לי טובה אישית ותפסיקו עם איומי חלון ההעברות בינואר. להפועל רעננה יש כיום בעיות מקצועיות מפה ועד הליגה הלאומית, אבל יש לה גם מספיק יתרונות מקצועיים כדי לשרוד בליגה החלשה הזאת עם הסגל הקיים.
הבעיה הנקודתית איננה חומרית אלא רוחניקית. מעולם לא היינו הערסים של הליגה, אבל תמיד שימשנו על תקן האשכנזים המעצבנים שלה. כאלו שמוציאים ליריב את החשק לחיות עם משמעת והרבה רוח מועדון. הרוח הזו חלפה עם הרוח ואיננה עוד. נכון לרגע זה, הפועל רעננה מודל 2019/20 היא לא יותר מאשר אוסף אקלקטי של כדורגלנים אשר הקשר ביניהם מקרי בהחלט וגרוע מכך אין להם כל חיבור רגשי למקום עבודתם. אז תסלחו לי אם אני קצת סקפטי לגבי הבטחות סוכנים מפוקפקים שהרוח תחזור כשייפתח החלון.
