יש כאלו שטוענים שהחזרה למשרדים עשתה להם רק טוב. שההפרדה הזו בין בית לעבודה גרמה להם להתמקד. אז אני משתייכת לסוג השני, הסוג האריק איינשטייני. אני נהנית להיות בבית
הפגיעה בילדים, חוסר ההגינות, הנהלים הלא אחידים, פילוג העם, הניתוק, הנזקים הגדולים: רגע לפני הבחירות מגישה ליאת קמחי כתב אישום חברתי-כלכלי נגד הממשלה
כמה זה לא מובן מאליו לצאת לבלות, לראות אנשים, לשוחח, לאכול אוכל טעים וטרי שהרגע יצא מהמטבח על צלחת אמיתית ולא בקופסת פלסטיק. אפילו הגעת הסכו"ם והמלח-פלפל לשולחן היה עבורנו טקס מרגש שלא רואים בכל יום
איבדתי תחושה של זמן, הידיים גירדו לי, הרגשתי שמבצעים בי ניסוי מיוחד. אבל מצד שני ניהלתי ממש שיחה פנים אל פנים עם אישה אחרת והקשבתי באופן כמעט מלא למרצה
באמת שהבנתי את החברה שסיפרה לי שהיא ומשפחתה החלו בתהליך הגירה לאוסטרליה. פעם גם אני חשבתי כך
הפסדתי. אחת אפס לייאוש, לבירוקרטיה. לאטימות הממסדית. לא מזמן פרשתי זמנית מפעילות חברתית עירונית שנתתי לה את כל כולי
אי אפשר להכפיף תחת אותו הנוהל ילדי גנים ותלמידי בית הספר. בעצם אפשר. הנה, תראו – הסתדרות המורים הצליחה
ימים מתעתעים בגן ובבית: הילד שהודיעו שהוא חיובי לקורונה התגלה כשלילי, אבל אז התברר שילד אחרי חיובי ומשום מה שני גנים משתמשים באותם שרותים. מבולבלים? גם אנחנו. וגם מתוסכלים
כל כך הרבה ברברת וקשקשת הולכת שם ברשתות החברתיות. ויתרנו בלי לשים לב על היכולת להפעיל שיקול דעת. לקחת החלטה בתנאי אי ודאות
אנחנו עייפים מהנחיות חסרות היגיון שתמיד מוטות לכיוון אחד ואיכשהו זה תמיד לא לטובתנו. עייפים מחוסר עקביות וזגזוגים. עייפים מצבעים שלא אומרים כלום. עייפים מלשלם את המחיר של ריחוק חברתי בזמן שכל העולם ואשתו חוגגים בחתונה, בישיבה או בדובאי
בשורה התחתונה לא קרה כלום. סתם גבר עם כובע גרב שצפה בנערות צעירות צועדות ברחוב החשוך. אז למה אני זוכרת את זה גם אחרי 20 שנה?
מרכיבים חברים, רוכבים בלי קסדה ועל המדרכה, מתעסקים בניידים, חוצים רמזורים אדומים. הורים, אל תקנו לילדים שלכם אופניים חשמליים
ניסיתי לשחזר מתי התרחש המעבר הזה שבו התחלנו להשקיע יותר ממחצית מזמננו בתחזוקה שוטפת של החיים בעוד שלחיים עצמם נותר רק נתח פצפון מהיממה
זו הרי העבודה שלכם. אתם מקבלים עליה תשלום. מהמעסיק שלכם. בדיוק כמוני וכמו רוב העובדים שאני מכירה. אז קבלו ממני עצה
אני מתגעגעת לתקופה שבה המנהיגים שימשו דוגמה ומופת לכולנו. אבל כשהם מרשים לעצמם להשתין עלינו מהמקפצה, איך אפשר לצפות למשהו אחר מהאזרחים?
במקום לחכות עשרה (!) חודשים לתור לקלינאית תקשורת עבור הבת שלי, החלטתי ללכת לקלינאית פרטית ולבקש החזר מהקופה. נחשו איך זה נגמר
נובמבר הוא חודש השופינג. רגע לפני שאתם מסתערים על אתרי הקניות זכרו: כל חפץ שאנחנו קונים שווה זמן מהחיים שלנו
